גשם גשם בא

מזג האויר הסוער שפקד אותנו לאחרונה גרם לשיטפונות ולהצפות כבישים ורחובות במקומות שונים ברחבי הארץ. גשמי הזלעפות אשר ניתכו בעוז מן השמיים גרמו במספר ערים גם להצפות של בתי מגורים, וכתוצאה מכך לנזקים רבים לרכוש. אירועים אלו מעלים את השאלה מהי מידת אחריותן של הרשויות המקומיות לנזקים אשר לכאורה נגרמים עקב כוח עליון שאינו בשליטתן. תשובה לשאלה זו ניתנה במסגרת פסק-דין מנחה אשר ניתן ע"י בית המשפט העליון לפני מספר שנים, ואשר עסק בשאלת אחריותן של רשויות שונות בצפון לנזקי רכוש אשר נגרמו כתוצאה מהצפות שנגרמו עקב מי גשמים שירדו באזור.

בפסק דינו המנחה עמד בית המשפט העליון על אחריות הרשות המקומית לנזקים אשר נגרמו עקב ההצפות, בקובעו את הדברים הבאים: "משהוטלה על העירייה, בין יתר חובותיה, החובה החוקית לדאוג לניקוז רחובות העיר, עליה לצפות כי תושביה עלולים להינזק באם לא תקיים את חובתה זו ולא תדאג להקמת תשתית ניקוז התואמת את הצרכים במקום. המידע, השליטה והפיקוח באשר לאיכותה ולמצבה של תשתית הניקוז העירונית מצויים בידי העירייה מתוקף סמכויותיה על פי דין. היא, אפוא, הגורם שבידיו האמצעים הטובים ביותר להכרת צורכי הניקוז בשטח המצוי בתחום שיפוטה והיא מונעת הנזק היעילה ביותר. בשל כל אלה, יכולה וצריכה עירייה סבירה לצפות כי התרשלות מצידה בביצוע הפעולות הנדרשות להקמה, לתחזוקה ולהתאמה של תשתית הניקוז העירונית, לרבות על דרך של מחדל, עלולה לגרום נזקים למבנים ולתושבים כתוצאה מהצפה; קיומן של רשויות ניקוז אזוריות איננה מאיינת את החובה המוטלת על העיריות לדאוג לתשתיות ניקוז עירוניות מתאימות."

ראוי לציין כי הרשויות המקומיות דואגות לבטח את עצמן מפני נזקי שטפונות. ואולם, במרבית המקרים מתעוררת מחלוקת בין חברת הביטוח אשר טוענת כי מדובר בנזקים שהיו צפויים ולפיכך הם אינם מכוסים בפוליסת הביטוח, לבין הרשות המקומית אשר טוענת את ההפך, דהיינו שמדובר בנזקים שלא היה באפשרותה לצפותם וממילא שהם מכוסים בפוליסת הביטוח. כפועל יוצא, מוצא את עצמו האזרח הקטן נופל בין הכיסאות, וזאת על אף שהוא זכאי לקבלת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהצפת ביתו במי גשמים.

ביטול קנסות חניה בשל אפליה ואכיפה סלקטיבית

האם עירייה רשאית להפלות לטובה את תושביה לעומת תושבי ערים אחרות? שאלה מעניינת זו עלתה לאחרונה לדיון בפני בית המשפט העליון, וזאת במסגרת ערעור שהגיש תושב מבשרת ציון נגד עיריית תל-אביב בגין קנס חניה והוצאות גרירה שהוטלו עליו בשל החניית רכבו בשעות הערב על מדרכה שנצבעה באדום-לבן. טענתו העיקרית של המערער הייתה כי עיריית תל-אביב הפלתה אותו לרעה ונהגה כלפיו באכיפה סלקטיבית, שכן העירייה נמנעה מלתת קנסות לכלי רכב נוספים אשר חנו באותו זמן על המדרכה, וזאת מהטעם שמדובר בכלי רכב השייכים לתושבי תל-אביב.

לאחר ניתוח קצר של המקרה וטענות הצדדים, קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "שמא בכוחו של תו חניה אזורי, המודבק אל שמשת הרכב, לסלק הפרעה לתנועת הולכי הרגל? כלום נשקף מתושבי מבשרת ציון, החונים על המדרכה, סיכון מיוחד, שלמזלם של תושבי תל-אביב לא דבק במכוניותיהם? התשובה לשאלות אלו ברורה מאליה. אין זאת אלא שעיריית תל-אביב גילתה דעתה, כי בשעות הערב ובגבור מצוקת החניה של תושבים המבקשים למהר ולהגיע לבתיהם, יש מקום לשנות מנקודת האיזון המשמשת באכיפתם של דיני החניה בשעות אחרות של היום. לאמור – הסיכון הבטיחותי, הנשקף בשעות היום מחניה במקומות מסוימים שבהם נרשמים דו"חות על העמדתו של כלי-רכב במקום אסור לחניה, הוא פחוּת – כך לעמדת העירייה – בשעות הערב, ועל כן ניתן לצמצם את האכיפה ולהעדיף את זמינותם של מקומות חניה נוספים לתושבים. בכך אין כל פסול. אדרבה, דומה כי כל החלטה שטובת התושב היא נר לרגליה – הולמת. ואולם, המסקנה המתבקשת היא אחת, כי על-פי אותה מדיניות, בשעות האמורות משרתת האכיפה אינטרסים אחרים מאלה המשמשים בתשובתה של העירייה לפניותיו של המבקש. התנהלותה של העירייה מאירה, אפוא, באור אחר את האיסור הפלילי שאותו התכוונה לכתחילה לשרת, עד כדי נטילתו של הצביון האסור מן המעשה מושא האכיפה. איסור החניה שוב אינו מתייחס לסיכונם של עוברי האורח, כי אם להבטחתם של מקומות חניה לתושבים. אין, אפוא, כל שחר לטענה כי המבקש נמצא אשם בגרימתה של הפרעה לתנועה ובסיכון בטיחותם של הנזקקים למדרכה, שהרי כל החונים לפניו ואחריו בשורה גרמו הפרעה דומה. אשמת המבקש, כך דומה, הייתה אחת: בכך שחנה במקום השמור, הלכה למעשה, למתגוררים בסביבת המגורים בה הוא חנה. בנסיבות אלו, לא רק שלא היה מקום להרשיעו בעבירת החניה החמורה יותר, אלא שלא נמצא כל יסוד לפעולת הגרירה."

כפועל יוצא מדברים ברורים אלו, זיכה בית המשפט העליון את המערער, ותוך כדי כך שלח מסר ברור וחד-משמעי כי בתי המשפט לא יתנו את ידם לאפליה ולאכיפה סלקטיבית של חוקים.

בהזדמנות ראשונה

המפקח על הביטוח במשרד האוצר מפרסם מעת לעת הנחיות שונות לחברות הביטוח. במסגרת אותן הנחיות נקבע כלל ההזדמנות הראשונה אשר לפיו "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה".

בהנחיות מאוחרות יותר שפורסמו על ידו, סייג המפקח על הביטוח את כלל ההזדמנות הראשונה בקובעו כי "חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה".

שאלת תוקפן המשפטי של הנחיות אלו התעוררה במספר תביעות ביטוח שהתבררו בבתי המשפט, ואשר במסגרתן הועלו ע"י חברת הביטוח טענות חדשות לדחיית תביעתו של המבוטח, וזאת מעבר לטענות שנכללו בהודעתן הראשונה. המבוטחים, הם התובעים באותם מקרים, טענו בתגובה כי הנחיות המפקח האמורות לעיל יוצרות מניעות מצדה של חברת הביטוח להעלות טענות חדשות במסגרת המשפט. חברות הביטוח, מנגד, העלו טענות שנועדו לשלול את תוקפן המחייב של ההנחיות בכל הנוגע למישור היחסים שבין חברת הביטוח למבוטח.

סוגייה זו התגלגלה לפתחו של בית המשפט העליון. במסגרת פסק-דינו אימץ בית המשפט העליון את המדיניות בדבר מתן תוקף להנחיות המפקח, תוך שהוא קובע, בין היתר את הדברים הבאים: "…ההנחיות צודקות; אין הן מונעות מחברות הביטוח לטעון כל טענה ובלבד שיפרטוה כדבעי במועד בפני המבוטח. באיזון שבין המשאלה ל"שמירת זכויות" לטענות נוספות מצד חברת הביטוח לבין הפרשי הכוחות בין הצדדים שביסוד המדיניות כאמור, ידה של ההנחיה על העליונה."

יחד עם ההכרה בכלל ההזדמנות הראשונה, הכיר בית המשפט העליון גם בסייג לאותו כלל, וזאת ברוח ההנחיות המאוחרות יותר שפורסמו על ידי המפקח על הביטוח, בקובעו את הדברים הבאים: "ייתכנו נסיבות – אם גם חריגות – שיצדיקו העלאתן של טענות נוספות בבית המשפט מעבר לנטען בתשובות המבטחות למבוטחים, והדלת לא תינעל כליל. נסיבות אלה, בסופו של יום, יהיו כאלה שהצדק זועק בהן כנגד יישום ההנחיה, כגון שנטען למרמה של המבוטח- התובע…". לסיכום, חברת הביטוח לא רשאית להעלות טענות חדשות, מעבר לאלו שנכללו בהודעתה הראשונה, לדחיית תביעתו של המבוטח, וזאת אלא מתקיימות נסיבות חריגות ביותר המצדיקות חריגה מכלל זה.

בדרך מקובלת ובתום לב

ניהול משא ומתן למכירתו או רכישתו של נכס כולל בתוכו את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, וזאת מכוח הוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אשר קובע כך: "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה…"
השאלה מתי מדובר בהתנהגות שלא "בדרך מקובלת ובתום לב" איננה פשוטה כלל ועיקר, והיא תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כך למשל, עסק בית המשפט השלום בשאלה האם הסתרת חוב בגין הפרש דמי חכירה למינהל מצד מוכר בעסקת מכר מהווה התנהגות חסרת תום לב. לאחר שמיעת טענות הצדדים קבע בית המשפט את הדברים הבאים: "אין חולק, כי הנתבעים ידעו על קיומה של חובת תשלום הפרש דמי החכירה על פי חוזה החכירה. לדברי הנתבע, "הסתובבה שמועה" שחלה הקלה וניתן למכור את הדירה ללא כל תשלום נוסף למינהל, וזאת בתום 5 שנים בלבד מתחילת החכירה. הנתבעים לא מצאו צורך לברר את אמיתותן של השמועות מול המינהל, בטרם העמידו את דירתם למכירה. .. לכל הפחות, מדובר בעצימת עיניים ואדישות לאפשרות שחובת תשלום הפרש דמי החכירה אמנם קיימת. הכל, כאשר ידוע לנתבעים כי בחוזה החכירה מוטלת עליהם חובת תשלום מפורשת אם ימכרו את הדירה בטרם חלפו 10 שנים מתחילת החכירה. גם לאחר שערכו זיכרון דברים עם התובעים ובשלב כלשהו עד עריכת הסכם המכר ואף לאחריו, לא ערכו הנתבעים כל בירור מול המינהל."
כפועל יוצא מכך, פסק בית המשפט את הדברים הבאים: "הנתבעים פעלו, אפוא, בחוסר תום לב ושלא בדרך מקובלת במהלך המשא ומתן לכריתת חוזה המכר, כמו גם במהלך קיומו של ההסכם, בכך שלא גילו לתובעים שחלה חובת תשלום הפרש דמי חכירה למינהל, כתנאי להסכמת המינהל להעברת הזכויות. הפרת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במשא מתן לקראת כריתתו של חוזה, בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים.., מקנה לתובעים סעד של פיצויים בעד הנזק שנגרם להם, אשר בנסיבות העניין מגולם בתשלום הפרש דמי החכירה בו נשאו התובעים." לסיכום, בעת ניהול משא ומתן יש לתת את הדעת לחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ולמסור לצד שכנגד את כל הפרטים הרלבנטיים.

הנחה בגין נזילה סמויה בצנרת המים

בכללי המים קיימת הוראה חשובה אשר סביר להניח כי רבים מהתושבים אינם מודעים לה. הכוונה לסעיף 25(ג) לכללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), תש"ע-2009, אשר עוסק בשאלה מה קורה במקרה ונתגלתה נזילת מים סמויה בצנרת המים הפרטית בדירה.

עפ"י הוראת סעיף זה, במקרה ונתגלתה נזילת מים סמויה ברשת הפרטית של הנכס, חשבון המים יערך לפי צריכת המים הממוצעת בתקופה המקבילה בשנה הקודמת או במשך השנה השוטפת, כאשר בעד הצריכה הממוצעת ישולמו התעריפים הרגילים הקבועים בכללים, ואילו בעד הצריכה שמעבר לכך ישולם התעריף הנמוך ביותר.

מדובר כמובן בתחשיב אשר מיטיב עם הצרכנים ואשר עשוי להביא להנחה של מאות ואולי אף אלפי שקלים בחשבון המים, וזאת במיוחד לנוכח העלייה הניכרת בתעריפי המים, בין כתוצאה מהיטל הבצורת אשר הוטל במהלך השנה החולפת ובין כתוצאה מייקור ישיר של תעריפי המים, כפי שהוחלט לאחרונה.

בכל מקרה, היות והצרכן עצמו לא נהנה מאותם מים שנזלו ברור כי מדובר בהוראה צודקת, אלא שמתן ההנחה עפ"י הוראת סעיף זה מותנית בהמצאת הוכחה על קיום הנזילה הסמויה ותיקונה, והיא מוגבלת לשתי תקופות חשבון בלבד.

נשאלת השאלה האם קיימת חובה על הרשות או תאגיד המים להודיע לצרכן על קיום הנזילה הסמויה, וזאת בהתחשב בכך שדבר קיומה של אותה נזילה מתברר לראשונה מבדיקת מוני המים ע"י הרשות או תאגיד המים. שאלה מעניינת זו הונחה לפתחו של בית המשפט השלום במסגרת תביעה כספית אשר הוגשה ע"י דיירי בית משותף אשר טענו כי עיריית תל-אביב התרשלה בכך שלא מסרה להם הודעה על קיומה של הנזילה הסמויה.

הדיירים טענו כי למרות שלעירייה היה מידע מוקדם על נזילה בצינורות המים בבניין, היא לא טרחה ליתן להם הודעה על כך בזמן אמת, וכתוצאה מכך הם חויבו בתשלומי יתר בגין צריכת מים. לאחר שמיעת עדויות הצדדים דחה בית המשפט את תביעת הדיירים תוך שהוא נמנע מלהכריע בשאלה העקרונית האם מוטלת על העירייה חובת מתן הודעה על צריכה חריגה או נזילה שנתגלתה לה, וזאת מן הטעם שבאותו מקרה הוכח שהודעה מעין זו אכן נמסרה על ידי העירייה.

העיקר הבריאות

לנוכח סכנות היומיום דואגים רבים לבטח את עצמם בביטוחים שונים כגון: ביטוח חיים, אובדן כושר עבודה, ביטוח סיעודי, מחלות קשות וכדומה. בדרך כלל נוהגות חברות הביטוח לחייב את המבוטח, בטרם הוצאת פוליסת הביטוח, למלא טופס בשם "הצהרת בריאות" אשר בו נדרש המבוטח להשיב על שאלות שונות בנוגע למצבו הרפואי נכון לאותו מועד.

מטבע הדברים שפוליסות הביטוח אינן כוללות כיסוי למחלות או בעיות רפואיות אשר המבוטח סבל מהם עוד לפני תקופת הביטוח. הצהרת הבריאות, נושאת, אפוא, חשיבות רבה מבחינת היקפו של הכיסוי הביטוחי הניתן למבוטח. למרות זאת, במקרים רבים מתעוררות בעיות שמקורן בכך שההצהרה לא שיקפה בצורה מלאה ומדויקת את מצבו הרפואי של המבוטח בעת כניסתו לביטוח, וזאת עקב טעויות או חוסר תשומת לב בעת מילוי הטופס ע"י סוכן הביטוח או המבוטח עצמו.

הדברים באים לידי ביטוי במלוא חומרתם במקרים שבהם מסרבת חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח המגיעים למבוטח עפ"י פוליסת הביטוח, וזאת בטענה של אי גילוי מצב רפואי קודם. תשובה אפשרית לטענה זו יכולה לבוא מכיוון סעיף 43 לחוק חוה הביטוח, תשמ"א-1981, אשר קובע כי אם חלפו יותר משלוש שנים ממועד עריכת הביטוח, הרי שחברת הביטוח לא רשאית להסתמך על אי גילוי המצב הרפואי ע"י המבוטח, וזאת אלא אם הוכח שהוא פעל בכוונת מירמה.

באחד מן המקרים שהובאו בפני הסביר בית המשפט השלום בתל-אביב את ההיגיון העומד מאחורי הוראה זו: "בסעיף 43 הונח יסוד האיזון בין הסתמכות טוטלית של המבטח על הצהרת המבוטח, ובין חובתו של המבטח, מנקודת הראות של האינטרס שלו עצמו, לבדוק, בנוסף להצהרת המבוטח, תוך שימוש בכתב הויתור על סודיות רפואית שהמבוטח חותם, את עברו הרפואי של המבוטח, ולהחליט, על סמך מידע שהוא עצמו משיג, אם להמשיך בחוזה הביטוח או להודיע על ביטולו או שינוי תנאיו. אין הדעת סובלת, כי מבוטח ששילם דמי ביטוח למשך תקופה שיכולה להגיעה לעשרות שנים, יגלה ביום הדין כי אין לו כיסוי וכי למעשה פוליסת הביטוח שבידו אינה שווה את הנייר עליו היא כתובה . גם למבוטח הזכות להסתמך על כך כי אם המבטח אינו מבטל את פוליסת הביטוח או משנה את תנאיה במשך תקופה סבירה, שלא יוכל עוד לעשות כן ושיהיה מחויב על ידי תנאי הביטוח ." המסקנה העולה מדברים אלו הינה כי חברות הביטוח אינן יכולות להסתמך בצורה קטיגורית על אי גילוי פרטים במסגרת הצהרת הבריאות כנימוק לדחיית הכיסוי הביטוחי, ויש לבחון כל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות.

הרוב הדרוש לביצוע עבודות לפי תמא 38

על רקע רעידות האדמה אשר התרחשו לאחרונה במקומות שונים בעולם, שבה ועולה על סדר היום הציבורי הסוגיה של חיזוק מבנים ישנים. כידוע, לפני מספר שנים אישרה הממשלה תוכנית מתאר ארצית הידועה בשם תמ"א 38, אשר מטרתה המוצהרת היא לעודד חיזוק מבנים אשר נבנו עפ"י תקני בניה ישנים, וזאת על ידי מתן תמריץ כלכלי לכך בדמות מתן זכויות בניה נוספות.

בעקבות כך, קמו חברות בנייה רבות אשר מציעות את שרותיהם לבנייה לפי הוראות תמ"א 38, ונשאלת השאלה מהו הרוב הדרוש מבין דיירי הבית המשותף לביצוע עבודות אלו. תשובה לשאלה זו מצויה בהוראותיו של חוק חדש יחסית אשר נחקק לפני כשנתיים – חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), תשס"ח-2008. מדובר בחוק מיוחד אשר עוסק בעבודות בנייה אשר מבוצעות על פי תמ"א 38, ובמסגרתו נעשית אבחנה בין שלוש סוגי עבודות: עבודה שמטרתה שינוי ברכוש המשותף, עבודה שמטרתה הרחבת דירה ועבודה שמטרתה בנייה דירה חדשה.

הואיל ומרבית ההצעות המוגשות לדיירי הבית המשותף כוללות בנייתה של דירה חדשה, ההוראה המתייחסת לכך חשובה במיוחד. סעיף 5 (א) לחוק קובע כדלקמן: "ביצוע עבודה ברכוש המשותף שמטרתה בניית דירה חדשה, טעון החלטה מראש של כל בעלי הדירות, כאמור בחוק המקרקעין; ואולם לעניין ביצוע עבודה שמטרתה בניית דירה חדשה או דירות חדשות, שמספרן אינו עולה על שליש ממספר הדירות שהיו בבית המשותף ערב ביצוע העבודה (בסעיף זה – המועד הקובע) וששטח רצפתן הכולל אינו עולה על שליש משטח רצפתן הכולל של כל הדירות בבית המשותף במועד הקובע, רשאי המפקח, אף אם לא התקבלה לכך החלטה מראש של כל בעלי הדירות בבית המשותף, לאשר את ביצוע העבודה, על פי תביעה של בעלי הדירות שבמועד הקובע היו בבעלותם שני שלישים מהדירות בבית המשותף ושני שלישים מהרכוש המשותף היו צמודים לדירותיהם, ובלבד שנתן לכל מי שהיה בעל דירה בבית המשותף במועד הקובע הזדמנות לטעון את טענותיו."

כעולה מהוראה זו, ביצוע עבודות בנייה לחיזוק מבנים הכוללות בניה של דירות חדשות שמספרן אינו עולה על שליש ממספר הדירות הקיימות, דורש את הסכמת כל דיירי הבית המשותף או את אישור המפקח על המקרקעין, וזאת על פי בקשת הבעלים של שני שלישים מהדירות. למרבה הצער, הניסיון עד כה מלמד כי מדובר בהוראה אשר קשה ליישום במציאות, אם כי הדבר בהחלט אפשרי ככל שיש רצון עז מצד הדיירים לבצע את העבודות הדרושות לחיזוק הבית המשותף שהם גרים בו.

זה לא העסק שלך

בתעודות ביטוח החובה שמנפיקות חברות הביטוח מוגדרים האנשים הרשאים לנהוג ברכב וכן השימושים המותרים. האנשים הרשאים לנהוג ברכב הם בדרך כלל בעל הפוליסה עצמו וכן כל אדם הנוהג לפי פקודת בעל הרכב או ברשותו. רשימת השימושים המותרים כוללת שימוש למטרות חברתיות ופרטיות וכן שימוש למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה. הכיסוי הביטוחי במקרה של תאונת דרכים מותנה כמובן בעמידה בתנאים אלו.

נשאלת השאלה מה הדין במקרה שבו תאונת הדרכים מתרחשת בשעה שהרכב נהוג בידי אדם שהורשה לכך על ידי הבעלים, ואולם שימושו ברכב היה למטרות עבודתו שלו, להבדיל משימוש למטרת עבודתו של בעל הפוליסה, כנדרש עפ"י הכתוב בתעודת ביטוח החובה. שאלה מעניינת זו עמדה במרכזו של פסק-דין אשר ניתן על ידי הרכב מורחב בן שבעה שופטים של בית המשפט העליון.

פסק-הדין ניתן במסגרת ערעור שהוגש ע"י חברות הביטוח על פסיקתו של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי התנאי המגביל את השימוש ברכב אך ורק למטרות עסקו של בעל הפוליסה נוגד את תקנת הציבור, ולפיכך הוא בטל. בית המשפט העליון הגיע אמנם לאותה תוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, ואולם הוא עשה זאת בדרך שונה. עיקר העניין מצוי במשקל שניתן לציפיות הסבירות של המבוטח בעת פרשנות פוליסת הביטוח. בית המשפט קבע כי "פוליסת ביטוח משקפת חוזה בין מבטח ומבוטח, ובפרשנותה יש להפעיל, בראש ובראשונה, כללים רגילים החלים בפרשנות חוזה". הכלל הראשון הוא זה האמור בסעיף 25 (א) לחוק החוזים, ולפיו יש לפרש את החוזה לפי אומד דעת הצדדים.

במסגרת זו נדחו טענות חברות הביטוח וזאת בנימוק כי "הפרשנות שהמבטחות מבקשות לתת כיום לתנייה החוזית המנוסחת בלשון היתר לבעל הפוליסה, ובד בבד כאיסור על שימוש למטרות עיסוקים שאינם עיסוקיו, מצטיירת כחכמה לאחר מעשה: היא אינה מתיישבת עם ציפיותיו הסבירות של המבוטח, וספק אם עלתה על דעתן של המבטחות עצמן קודם לקרות מקרה הביטוח. על יסוד הנתונים שהובאו, אומד דעת הצדדים אינו מתיישב עם טענת המבטחות כי משמעות התנייה החוזית מבחינת הצדדים הינה הגבלת הכיסוי הביטוחי למורשה הנוהג למטרות עבודתו. הוא מתיישב יותר עם ציפייתו הטבעית של בעל הפוליסה להחלת הכיסוי הביטוחי לא רק על שימוש לצורכי עסקו שלו, אלא גם על שימוש דומה בידי מי שמורשה על-ידו לנהוג". במילים אחרות, בית המשפט דחה את טענות חברות הביטוח על סמך האותיות הקטנות והעדיף לתת לפוליסת הביטוח פירוש אשר מתיישב עם ציפיותיו הסבירות של המבוטח.

זהירות פייסבוק

האם פרסום דברים פוגעים ברשת חברתית כגון פייסבוק יכול להחשב כפרסום דברי לשון הרע, כמשמעם בחוק איסור לשון הרע. בית המשפט השלום נדרש לאחרונה לשאלה זו במסגרת קובלנה פלילית פרטית שהוגשה בעקבות הכפשות וכינוי גנאי שפרסם הנאשם בפייסבוק נגד הקובלת. טרם הכרעתו בשאלה זו, סקר בית המשפט את הוראותיו העיקריות של חוק איסור לשון הרע כדלקמן: "על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם או לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות ותכונות המיוחסים לו. פרסום, על פי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, יכול שיהא בעל פה, בכתב, בדפוס לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל או כל אמצעי אחר. על פי סעיף 2 (ב) רואים כפרסום לשון הרע אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע, כי הגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע, ואם היתה בכתב והכתב עשוי היה לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."
בית המשפט השיב בחיוב מוחלט על השאלה האמורה, תוך שהוא קובע את הדברים הבאים: "כמפורט בסעיף 2(ב)(2), רואים כ"פרסום לשון הרע", "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע". העיד הנאשם כי לא שיער שהקובלת תיפנה לפרופיל שלו. הנאשם לא מנע מן הקובלת להיחשף לדבריו הכתובים, כפי שלא מנע זאת מאיש. מכאן יש לקבוע כי הכתב עשוי היה לפי נסיבות הענין להגיע לאנשים נוספים זולת הקובלת, כפי שאכן הגיע בפועל, הגם שאותם אנשים העידו ברובם כי נחשפו לכיתוב האמור בעקבות שיחתם עם הקובלת. כך או כך, יש לקבוע כי בפרסום עסקינן וככל שיש בדבריו הכתובים של הנאשם משום לשון הרע, הרי יש בהציגם בפייסבוק משום פרסום. הפרסום בדוננו הוא פרסום וירטואלי הבא לביטוי באתר באמצעות הפרופיל של הנאשם. כפי שהוכח, איש לא היה מוגבל אותה עת מכניסה לפרופיל הנאשם… העובדה כי רק הקובלת ועדיה טענו כי ראו את התמונות והכיתוב, אינה שוללת את היות התמונות והכיתובים פתוחים לעיונו הרחב של כלל ציבור המשתמשים ומאליו בהתקיים נסיבה זו מהווים הדברים פרסום. גם אם היה הנאשם מגביל את יכולת כניסת משתמשי האתר לחבריו בלבד, אשר לדבריו מונים עשרות, היה מקום לסבור כי עסקינן בפרסום. שכן פרסום כאמור בסעיף 2 יכול שיהיה בדרכים שונות, ולענין לשון הרע אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. הנאשם אישר, כי חבריו לרשת פונים לפרופיל שלו והמה יודעים אודות הגיגיו בדבר הקובלת. משכך, על פי נסיבות הענין, ודאי וודאי שהיה הכתב עשוי להגיע לאדם זולת הקובלת." לאור דברים אלו, הרשיע בית המשפט את הנאשם בעבירות לפי חוק איסור לשון הרע, תוך שהוא מותיר את שאלת העונש לדיון בהמשך.

חוזה לך ברח

חוזה שכירות נחשב בעיני רבים כחוזה פשוט וקל, ואולם הניסיון מלמד כי מדובר בחוזה בעל פוטנציאל הסתבכות לא קטן. הטעם לכך נעוץ בעובדה שאין מדובר בהסכם מכר/רכישה שבמסגרתו עובר נכס מיד ליד, אלא בחוזה אשר קובע כללים ליחסי השכירות אשר מטבעם מתקיימים על פני תקופה ארוכה.

מבחינת השוכר, נוסח החוזה אמור להבטיח בעיקר את חובותיו של בעל הנכס לדאוג לתקינותו במהלך תקופת השכירות, ובכלל זה ולשלם עבור עבודות אחזקה ותיקונים בנכס, אם וככל שיידרשו. הצורך להבטיח עניינים אלו עולה למרות קיומן של הוראות מתאימות בחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, שהוא חוק אשר ישנם רבים אשר אינם מודעים כלל לקיומו.

הבעיה מצד בעל הנכס היא קשה יותר, ובמקרים רבים אין בנוסח החוזה כדי לסייע לו. אם לפני חתימת החוזה הכוח מצוי בידיו של בעל הנכס אשר יכול לבחור שוכר כראות עיניו, הרי שלאחר העברת החזקה בנכס עובר הכוח לידיו של השוכר. מאותו רגע ואילך חושש בעל הנכס שהשוכר יפסיק לשלם את דמי השכירות והתשלומים השוטפים, יגרום נזקים לנכס, והכי חמור – יסרב לפנות את הנכס בתום תקופת השכירות. לאמיתו של דבר, הפתרון האמיתי לסיכונים אלו איננו נעוץ בנוסח החוזה כי אם בביטחונות חיצוניים שיש לדרוש משוכר, כגון פיקדון כספי או ערבות בנקאית אשר מימושם תלוי בבעל הנכס בלבד.

הצורך בקבלת ביטחונות חיצוניים מקבל משנה תוקף לנוכח המצב המשפטי הקיים שבו בעל הנכס איננו רשאי לפנות בעצמו את השוכר, אלא עליו לפנות לבית המשפט לשם קבלת צו פינוי מתאים נגד השוכר, תהליך אשר לוקח זמן. במאמר מוסגר יצוין כי רק במקרה אחד מכיר החוק בעשיית דין עצמית, זאת במקרה של סילוק פולש טרי מהקרקע, וזאת בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. שוכר אשר תפס את החזקה בנכס מלכתחילה כדין, מכוח הוראות חוזה השכירות, איננו נחשב כפולש בכלל, ועל אחת כמה וכמה כפולש טרי, ולפיכך לא ניתן לפנותו בכוח.