Archive for category: מאמרים

האם העירייה יכולה לשנות את הגדרת שטח הנכס לצורכי חישוב הארנונה על דעת עצמה בלבד. שאלה מעניינת זו עמדה לאחרונה במרכזו של פסק-דין אשר ניתן על ידי בית המשפט לעניינים מינהלים בתל- אביב בעתירה אשר הוגשה על ידי תושבים נגד המועצה המקומית גני תקווה. התושבים טענו כי יש לבטל את חשבונות הארנונה שנשלחו אליהם, וזאת מכיוון שהמועצה שינתה את הגדרת שטח הנכס לצרכי חישוב הארנונה בניגוד לדיני ההקפאה וללא אישור שר האוצר ושר הפנים.
בית המשפט קיבל את טענת התושבים תוך שהוא קובע את הדברים הבאים: "חקיקת ההקפאה נולדה עקב המשבר הכלכלי ששרר במדינה בראשית שנות ה-80. הצורך לווסת את שיעורי האינפלציה הגבוהים באותה תקופה הביא לחקיקת החוק לייצוב משק המדינה, התשמ"ה-1985, אשר הגביל את סמכות הרשויות המקומיות בקביעה והעלאה של תעריפי הארנונה. מאותה שנה ואילך, נקבעו מידי שנה, בהוראות חוק שונות, שיעורי ההעלאה המותרים במיסוי ארנונה, ונקבע כי כל חריגה מהשיעורים המותרים דורשת את אישור שר הפנים ושר האוצר."

בית המשפט אף התייחס במפורש לדרכים השונות שנוקטות העיריות לשם העלאת תעריפי הארנונה בקובעו כדלקמן: "העלאת תעריף הארנונה יכול שיעשה על ידי שינוי התעריף באופן ישיר, ויכול שיעשה בעקיפין, על ידי שינוי אופן מדידת השטח המחויב בארנונה, שינוי סיווג, שינוי קריטריונים וכיו"ב. דיני ההקפאה מגבילים גם את האפשרות להעלות את המחיר בדרך עקיפה באמצעות כל שינוי שיש בו כדי להגדיל או לשנות את החיוב בארנונה מעבר לשיעור ההעלאה המותר, ודורשים אישור של שר הפנים ושר האוצר לכל שינוי כזה."

מהכלל אל הפרט, בהתייחס למקרה שבא בפניו נפסק על ידי בית המשפט כך: "בפועל, עקב שינוי הגדרת השטח לחיוב ארנונה, עקפה המשיבה את חוקי ההקפאה. נוצר מצב בו העותרים מחוייבים בארנונה כללית בגין דירתם באופן זה שמלבד שטח הדירה ברוטו, הוסיפה המועצה המקומית, בשנים שלאחר 1986, ומבלי לקבל את אישור שר האוצר ושר הפנים, שטח יחסי גדול מאד ברכוש המשותף בבניין ושטחי חנייה. התוצאה היא שכל עותר ועותר חוייב בתשלום ארנונה בגין שטח גדול בהרבה משטח דירתו, בתוספות שנעות בין 40%-60%, בהשוואה לעבר. מששינוי זה נעשה ללא אישור שר האוצר ושר הפנים, הינו מנוגד לדיני ההקפאה ודינו בטלות."

לאיזו ערכאה מגישים ערר על החלטות של תאגידי מים וביוב? בית המשפט לעניינים מינהלים פסק לאחרונה בשאלה זו במסגרת ערעור שהוגש נגד החלטה אשר קבעה כי לועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) הסמכות לדון גם בעררים המוגשים על החלטות תאגידי המים והביוב.

לאחר שמיעת טענות הצדדים קבע בית המשפט את הדברים הבאים: "חוק תאגידי מים וביוב הביא לשינוי מהותי בהסדרת אספקת המים והביוב. עד לקבלתו של החוק, הוסדרו תחומים אלו בחוק הרשויות המקומיות ביוב, אשר התווה את סמכותן של הרשויות המקומיות להטיל היטלי ביוב, סמכותן לקבוע תעריפים להיטלים, ואופן גביית ההיטלים… אלא שבשנת 2001 נחקק חוק תאגידי מים וביוב, אשר יצר שינוי נורמטיבי מהותי ומשמעותי בניהול הפעילות במשק המים והביוב ברשויות המקומיות, באמצעות לקיחתן של סמכויות אלו מאת הרשויות המקומיות, והעברתן באופן הדרגתי לתאגידים… במקרה הנדון, בחר המחוקק שלא להזכיר בחוק תאגידי המים החדש, ולו במילה אחת, ועדות הערר ואת מנגנון הערר אשר היה מוסדר ומותווה בחוק הרשויות המקומיות ביוב וזאת על אף שלשון החוק מפורטת ומדויקת באשר לנושאים אחרים אשר נמסרו לסמכויות תאגידי המים."

בהמשך פסק-דינו התייחס בית המשפט למצב המשפטי החדש בכל הנוגע למנגנון הפיקוח על החלטות תאגידי המים בקובעו כדלקמן: "חוק תאגידי המים יצר מנגנון ביקורת ופיקוח חדש אשר לא היה קיים על פי חוק הרשויות המקומיות ביוב, וזאת באמצעות הקמתה של הרשות הממשלתית למים וביוב… זכות הערר בפני ועדות הערר לא נשמטה בהיסח הדעת מקולמוסו של המחוקק, אלא כי אי אזכור סמכותן של ועדות הערר נעשה במכוון מתוך כוונה להתוות מנגנוני פיקוח וביקורת חדשים המתאימים לעידן בו הגופים המוסמכים לגבות את התשלום הינם תאגידים ולא הרשויות המקומיות, ובו תעריפי ההיטלים נקבעים במרוכז על ידי רשות אחת. סמכותו של תאגיד המים במסגרת חוק תאגידי המים במילא מצומצמת יותר משל הרשות המקומית בעידן חוק הרשויות ביוב, שכן אין התעריפים לפיהם מוסמך הוא לגבות את ההיטלים מוכתבים לו על ידי הרשות הממשלתית למים וביוב. תלונות התושבים על חישוב בלתי נכון או על התנהלותו של תאגיד המים ביחס לדרישת התשלום אמורות לבוא על פתרונן במסגרת מנגנון הפיקוח של הרשות הממשלתית. "

אדם מעוניין להעביר את רכושו לקרוביו לאחר פטירתו. האם עליו לחתום על צוואה לשם כך? שאלה לא נעימה שרבים מעדיפים להדחיק, וזאת למרות אמרת חז"ל שלפיה עריכת צוואה נחשבת כסגולה לאריכות ימים. הצורך בעריכת צוואה מתעורר במיוחד לאור הוראת סעיף 8 (ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 אשר קובע את העיקרון הבא: "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."

במילים אחרות, ככלל החוק אינו מכיר ברצונו של אדם להעניק מתנה שתועבר לידי המקבל רק לאחר מותו, אלא אם כן רצון זה בא לידי ביטוי בצוואה אשר נערכה כדת וכדין. במקרה והמוריש לא ערך צוואה, תתחלק הירושה על פי הדין, כלומר בהתאם להוראות חוק הירושה. על רקע זה נשאלת השאלה באילו מקרים חשוב לערוך צוואה.

כמובן שלא ניתן למנות, בודאי שלא במסגרת רשימה קצרה זו את כל אותם המקרים, ואולם באופן כללי ניתן לומר כי בכל מקרה שבו יש פער בין תוצאת חלוקת הירושה עפ"י החוק לבין רצונו האמיתי של המוריש, הוא מקרה שבו יש לערוך צוואה מבעוד מעוד.

ניקח למשל את המקרה הרגיל שבו המוריש מותיר אחריו בן זוג וילדים. במקרה ואין צוואה, תתחלק הירושה באופן הבא: חצי לבן הזוג, וחצי לילדים אשר יתחלקו באותו חצי בחלקים שווים ביניהם (סעיפים 11-13 לחוק הירושה). מדובר אומנם בתוצאה סבירה ומקובלת, אלא שבמקרים מסוימים היא עלולה להיות מנוגדת לחלוטין לרצונו של המוריש או ליצור תסבוכת משפטית שיכלה להימנע במקרה של צוואה.

בעיה מסוג זה עלולה להתעורר במקרה שבו גרושים עם ילדים נישאים בנישואים שניים או חיים עם בן זוג קבוע שהינו בחזקת ידוע בציבור.במקרה כזה סביר להניח שכל אחד מבני הזוג יהיה מעוניין להוריש את הרכוש אשר נצבר על ידו במהלך הנישואים הראשונים לילדים שנולדו לו מאותם נישואים, ולא לבן הזוג השני אשר בבוא יומו יוריש את אותה הירושה לילדיו שלו. היות וזוהי איננה תוצאת הירושה על פי החוק, על בני הזוג לערוך צוואה כדי לתת לכוונה זו תוקף חוקי.

לסיכום, על אף חוסר הנעימות הכרוך בעיסוק בנושא, חשוב לתת את הדעת לנושא הירושה בכלל ולצורך בצוואה בפרט, בין כסגולה לאריכות ימים ובין לשם מניעת תוצאה המנוגדת לכוונת המוריש ואשר יש בה כדי לגרום למחלוקות ולסכסוכי ירושה.

האם העירייה רשאית להתיר לכלי רכב לחנות על המדרכה? שאלה מעניינת זו עמדה לאחרונה במרכזו של דיון משפטי שהתקיים בפני בית המשפט לעניינים מינהלים. הדיון עסק בעתירה אשר הוגשה על ידי תושבי רחוב שמעוני בירושלים אשר ביקשו לחייב את העירייה לתכנן מחדש את הסדרי החניה ברחוב ולהקפיד על אכיפתם, במטרה לאפשר מעבר חופשי להולכי רגל על המדרכה מתחילת הרחוב ועד סופו.

לאחר סקירת הטענות שהועלו על ידי הצדדים פסק בית המשפט: "בהתאם לדיני התעבורה נקודת המוצא הינה כי חנייה על המדרכה אסורה, אלא אם הותרה בתמרור או בדרך אחרת על-ידי הרשות המקומית, כאשר היתר זה יכול להינתן רק במידה והתרת החנייה על המדרכה לא תפגע באפשרות הסבירה למעבר הולכי רגל על המדרכה."בהמשך פסק-הדין פרש בית המשפט את המדיניות המשפטית בנושא: "התערבותו של בית המשפט בהליכים התכנוניים של הרשות המקומית הנוגעים למדיניות החנייה בשטחה – הליכים הנתונים ככלל לשיקול דעתה הרחב והמקצועי של הרשות על מוסדותיה – תיעשה רק במקרים קיצוניים בהם עולה פגם ברור בהתנהלותה של הרשות בעת קביעת הסדרי החנייה.

אשר להתערבותו של בית המשפט בסוגיית האכיפה של הסדרי החנייה על-ידי הרשות המקומית: בנושא זה, נקודת המוצא הינה כי לרשות המקומית נתונה הסמכות לכלכל את הסדרי האכיפה כראות עיניה ובהתאם למשאבים העומדים לרשותה, ובלבד שתישמרנה תכליותם של הסדרי החנייה שתוכננו – שמירה על בטיחות עוברי הדרך, הסדרת התנועה, ודאגה לרווחתם של כלל תושבי אזור החנייה. אם הרשות אוכפת את הסדרי החנייה באזור נשוא העתירה באופן סביר (לאור התכליות המנויות לעיל), לא יתערב בית המשפט במדיניות האכיפה רק בשל כך שהאכיפה הינה חלקית נוכח כמות המשאבים המוגבלת העומדת לרשות העיריה. ההתערבות תיעשה רק אם האכיפה הינה סלקטיבית, היינו מפלה ללא כל סיבה מוצדקת בין אזור החנייה נשוא העתירה לאזורים אחרים השווים לו במאפייניהם."

בהתאם למדיניות זו, בית המשפט לא ראה לנכון להתערב בהסדרי החנייה שנקבעו ע"י העירייה, תוך קביעת הדברים הבאים: "נראה כי מדיניות התכנון והאכיפה בה נוקטת העיריה מאזנת כראוי בין צרכי הולכי הרגל לבין צרכי בעלי הרכב, ושומרת על הבטיחות ברחוב באופן סביר. לכך יש להוסיף כי הסדרי החנייה החדשים שנקבעו על-ידי רשות התמרור עודם טריים, ויש מקום להמתין זמן-מה ולבחון האם ציבור עוברי הדרך ברחוב מתרגל אליהם ומקפיד על שמירתם באופן המאפשר מעבר בטוח להולכי רגל לצד חנייה נוחה לתושבי הרחוב. בנסיבות אלו, נדמה כי המתווה בו נקטה העיריה, הן מבחינת תכנון הסדרי החנייה והן מבחינת אכיפתם של ההסדרים שתוכננו, עומד במבחן הסבירות ואין מקום להתערב בו."

הזכות לפרטיות הינה כידוע אחת מזכויות היסוד בחברה חופשית ודמוקרטית. השימוש הגובר במכשירים ואמצעים אלקטרוניים כגון, מחשבים אישיים, אינטרנט, טלפונים ניידים ומצלמות מעורר שאלות קשות בדבר היקפה ומהותה של זכות זו במציאות של היום. כך למשל, עלתה לאחרונה לדיון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב סוגית הפרטיות בתכתובת הדואר האלקטרוני במקום העבודה.

בית המשפט נקט עמדה ברורה בנושא, בקובעו את הדברים הבאים: "מתחם הפרטיות אינו נקבע עפ"י דיני הקניין והזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא זכותו של המקום, וכלל זה חל גם כאשר תוכן הודעת הדוא"ל הוא בעניין עסקי. גם העובד במישור של יחסי עובד-מעביד זכאי למתחם פרטיות במקום העבודה כאשר הוא משתמש בדוא"ל בשרת החברה, וכל שכן בעל מניות בחברה במישור מערכת היחסים בין בעלי המניות בחברה. הזכות לפרטיות נובעת מחוק הגנת הפרטיות, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועקרון תום הלב. בענייננו היתה ציפייה אובייקטיבית של המבקשים 1-2 כבעלי מניות לפרטיות. לא הונהגה מדיניות מוצהרת או משתמעת בחברה המתירה חדירה למערכת המחשב וקריאת הדוא"ל של בעלי התפקידים בחברה, לא היה קיים בחברה איסור להשתמש במחשב לצרכים אישיים. היו קיימות בספרית המחשב של החברה "תיקיות ציבוריות" אליהן הועברו קבצים של החברה ומסמכי עבודה. עצם החדירה לתיבות הדואר של המבקשים היא הפגיעה בפרטיות. הפגיעה אינה רק בחשיפת התוכן אלא גם בביטול השליטה על השימוש במידע ונמעניו."

כפועל יוצא מכך, סירב בית המשפט לקבל מסמכים אשר הושגו תוך פגיעה בפרטיות, וזאת מן הטעמים הבאים: "קבלת הראיות שהושגו שלא כדין מתיבות הדוא"ל של המבקשים תעודד התנהגות בלתי רצויה, פוגעת בטוהר המידות של ההליך השיפוטי, והמדובר בהפרה של זכות יסוד ולא של זכות פורמלית גרידא. לא ניתן לאמץ ככלל גישה שמסמכים שהושגו תוך פגיעה בפרטיות יהיו קבילים כראיה לצורך הוכחת טענות בהליך משפטי, שאחרת הדבר יאיין את כלל הפסילה הקבוע בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, ולא הונחה בפני בית המשפט תשתית עובדתית המצדיקה כחריג לסטות מכלל הפסילה." יחד עם זאת, התיר בית המשפט להגיש כראיה מסמכים אחרים אשר נשמרו בתיקיות החברה ואשר היו נגישים לעובדי החברה ומנהליה, באשר אלו הושגו בדרך חוקית וללא כל פגיעה בפרטיות. יש להניח כי במהלך השנים הבאות יידרשו בתי המשפט לעסוק רבות בסוגיות מעין אלו, ולהעניק פרשנות חדשה ועדכנית לזכות הפרטיות, מתוך מטרה לשמור ולהגן על זכות חשובה זו גם בעולם הטכנולוגי של היום ומחר.