Archive for category: מאמרים

מזג האויר הסוער שפקד אותנו לאחרונה גרם לשיטפונות ולהצפות כבישים ורחובות במקומות שונים ברחבי הארץ. גשמי הזלעפות אשר ניתכו בעוז מן השמיים גרמו במספר ערים גם להצפות של בתי מגורים, וכתוצאה מכך לנזקים רבים לרכוש. אירועים אלו מעלים את השאלה מהי מידת אחריותן של הרשויות המקומיות לנזקים אשר לכאורה נגרמים עקב כוח עליון שאינו בשליטתן. תשובה לשאלה זו ניתנה במסגרת פסק-דין מנחה אשר ניתן ע"י בית המשפט העליון לפני מספר שנים, ואשר עסק בשאלת אחריותן של רשויות שונות בצפון לנזקי רכוש אשר נגרמו כתוצאה מהצפות שנגרמו עקב מי גשמים שירדו באזור.

בפסק דינו המנחה עמד בית המשפט העליון על אחריות הרשות המקומית לנזקים אשר נגרמו עקב ההצפות, בקובעו את הדברים הבאים: "משהוטלה על העירייה, בין יתר חובותיה, החובה החוקית לדאוג לניקוז רחובות העיר, עליה לצפות כי תושביה עלולים להינזק באם לא תקיים את חובתה זו ולא תדאג להקמת תשתית ניקוז התואמת את הצרכים במקום. המידע, השליטה והפיקוח באשר לאיכותה ולמצבה של תשתית הניקוז העירונית מצויים בידי העירייה מתוקף סמכויותיה על פי דין. היא, אפוא, הגורם שבידיו האמצעים הטובים ביותר להכרת צורכי הניקוז בשטח המצוי בתחום שיפוטה והיא מונעת הנזק היעילה ביותר. בשל כל אלה, יכולה וצריכה עירייה סבירה לצפות כי התרשלות מצידה בביצוע הפעולות הנדרשות להקמה, לתחזוקה ולהתאמה של תשתית הניקוז העירונית, לרבות על דרך של מחדל, עלולה לגרום נזקים למבנים ולתושבים כתוצאה מהצפה; קיומן של רשויות ניקוז אזוריות איננה מאיינת את החובה המוטלת על העיריות לדאוג לתשתיות ניקוז עירוניות מתאימות."

ראוי לציין כי הרשויות המקומיות דואגות לבטח את עצמן מפני נזקי שטפונות. ואולם, במרבית המקרים מתעוררת מחלוקת בין חברת הביטוח אשר טוענת כי מדובר בנזקים שהיו צפויים ולפיכך הם אינם מכוסים בפוליסת הביטוח, לבין הרשות המקומית אשר טוענת את ההפך, דהיינו שמדובר בנזקים שלא היה באפשרותה לצפותם וממילא שהם מכוסים בפוליסת הביטוח. כפועל יוצא, מוצא את עצמו האזרח הקטן נופל בין הכיסאות, וזאת על אף שהוא זכאי לקבלת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהצפת ביתו במי גשמים.

המפקח על הביטוח במשרד האוצר מפרסם מעת לעת הנחיות שונות לחברות הביטוח. במסגרת אותן הנחיות נקבע כלל ההזדמנות הראשונה אשר לפיו "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה".

בהנחיות מאוחרות יותר שפורסמו על ידו, סייג המפקח על הביטוח את כלל ההזדמנות הראשונה בקובעו כי "חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה".

שאלת תוקפן המשפטי של הנחיות אלו התעוררה במספר תביעות ביטוח שהתבררו בבתי המשפט, ואשר במסגרתן הועלו ע"י חברת הביטוח טענות חדשות לדחיית תביעתו של המבוטח, וזאת מעבר לטענות שנכללו בהודעתן הראשונה. המבוטחים, הם התובעים באותם מקרים, טענו בתגובה כי הנחיות המפקח האמורות לעיל יוצרות מניעות מצדה של חברת הביטוח להעלות טענות חדשות במסגרת המשפט. חברות הביטוח, מנגד, העלו טענות שנועדו לשלול את תוקפן המחייב של ההנחיות בכל הנוגע למישור היחסים שבין חברת הביטוח למבוטח.

סוגייה זו התגלגלה לפתחו של בית המשפט העליון. במסגרת פסק-דינו אימץ בית המשפט העליון את המדיניות בדבר מתן תוקף להנחיות המפקח, תוך שהוא קובע, בין היתר את הדברים הבאים: "…ההנחיות צודקות; אין הן מונעות מחברות הביטוח לטעון כל טענה ובלבד שיפרטוה כדבעי במועד בפני המבוטח. באיזון שבין המשאלה ל"שמירת זכויות" לטענות נוספות מצד חברת הביטוח לבין הפרשי הכוחות בין הצדדים שביסוד המדיניות כאמור, ידה של ההנחיה על העליונה."

יחד עם ההכרה בכלל ההזדמנות הראשונה, הכיר בית המשפט העליון גם בסייג לאותו כלל, וזאת ברוח ההנחיות המאוחרות יותר שפורסמו על ידי המפקח על הביטוח, בקובעו את הדברים הבאים: "ייתכנו נסיבות – אם גם חריגות – שיצדיקו העלאתן של טענות נוספות בבית המשפט מעבר לנטען בתשובות המבטחות למבוטחים, והדלת לא תינעל כליל. נסיבות אלה, בסופו של יום, יהיו כאלה שהצדק זועק בהן כנגד יישום ההנחיה, כגון שנטען למרמה של המבוטח- התובע…". לסיכום, חברת הביטוח לא רשאית להעלות טענות חדשות, מעבר לאלו שנכללו בהודעתה הראשונה, לדחיית תביעתו של המבוטח, וזאת אלא מתקיימות נסיבות חריגות ביותר המצדיקות חריגה מכלל זה.

בכללי המים קיימת הוראה חשובה אשר סביר להניח כי רבים מהתושבים אינם מודעים לה. הכוונה לסעיף 25(ג) לכללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), תש"ע-2009, אשר עוסק בשאלה מה קורה במקרה ונתגלתה נזילת מים סמויה בצנרת המים הפרטית בדירה.

עפ"י הוראת סעיף זה, במקרה ונתגלתה נזילת מים סמויה ברשת הפרטית של הנכס, חשבון המים יערך לפי צריכת המים הממוצעת בתקופה המקבילה בשנה הקודמת או במשך השנה השוטפת, כאשר בעד הצריכה הממוצעת ישולמו התעריפים הרגילים הקבועים בכללים, ואילו בעד הצריכה שמעבר לכך ישולם התעריף הנמוך ביותר.

מדובר כמובן בתחשיב אשר מיטיב עם הצרכנים ואשר עשוי להביא להנחה של מאות ואולי אף אלפי שקלים בחשבון המים, וזאת במיוחד לנוכח העלייה הניכרת בתעריפי המים, בין כתוצאה מהיטל הבצורת אשר הוטל במהלך השנה החולפת ובין כתוצאה מייקור ישיר של תעריפי המים, כפי שהוחלט לאחרונה.

בכל מקרה, היות והצרכן עצמו לא נהנה מאותם מים שנזלו ברור כי מדובר בהוראה צודקת, אלא שמתן ההנחה עפ"י הוראת סעיף זה מותנית בהמצאת הוכחה על קיום הנזילה הסמויה ותיקונה, והיא מוגבלת לשתי תקופות חשבון בלבד.

נשאלת השאלה האם קיימת חובה על הרשות או תאגיד המים להודיע לצרכן על קיום הנזילה הסמויה, וזאת בהתחשב בכך שדבר קיומה של אותה נזילה מתברר לראשונה מבדיקת מוני המים ע"י הרשות או תאגיד המים. שאלה מעניינת זו הונחה לפתחו של בית המשפט השלום במסגרת תביעה כספית אשר הוגשה ע"י דיירי בית משותף אשר טענו כי עיריית תל-אביב התרשלה בכך שלא מסרה להם הודעה על קיומה של הנזילה הסמויה.

הדיירים טענו כי למרות שלעירייה היה מידע מוקדם על נזילה בצינורות המים בבניין, היא לא טרחה ליתן להם הודעה על כך בזמן אמת, וכתוצאה מכך הם חויבו בתשלומי יתר בגין צריכת מים. לאחר שמיעת עדויות הצדדים דחה בית המשפט את תביעת הדיירים תוך שהוא נמנע מלהכריע בשאלה העקרונית האם מוטלת על העירייה חובת מתן הודעה על צריכה חריגה או נזילה שנתגלתה לה, וזאת מן הטעם שבאותו מקרה הוכח שהודעה מעין זו אכן נמסרה על ידי העירייה.

על רקע רעידות האדמה אשר התרחשו לאחרונה במקומות שונים בעולם, שבה ועולה על סדר היום הציבורי הסוגיה של חיזוק מבנים ישנים. כידוע, לפני מספר שנים אישרה הממשלה תוכנית מתאר ארצית הידועה בשם תמ"א 38, אשר מטרתה המוצהרת היא לעודד חיזוק מבנים אשר נבנו עפ"י תקני בניה ישנים, וזאת על ידי מתן תמריץ כלכלי לכך בדמות מתן זכויות בניה נוספות.

בעקבות כך, קמו חברות בנייה רבות אשר מציעות את שרותיהם לבנייה לפי הוראות תמ"א 38, ונשאלת השאלה מהו הרוב הדרוש מבין דיירי הבית המשותף לביצוע עבודות אלו. תשובה לשאלה זו מצויה בהוראותיו של חוק חדש יחסית אשר נחקק לפני כשנתיים – חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), תשס"ח-2008. מדובר בחוק מיוחד אשר עוסק בעבודות בנייה אשר מבוצעות על פי תמ"א 38, ובמסגרתו נעשית אבחנה בין שלוש סוגי עבודות: עבודה שמטרתה שינוי ברכוש המשותף, עבודה שמטרתה הרחבת דירה ועבודה שמטרתה בנייה דירה חדשה.

הואיל ומרבית ההצעות המוגשות לדיירי הבית המשותף כוללות בנייתה של דירה חדשה, ההוראה המתייחסת לכך חשובה במיוחד. סעיף 5 (א) לחוק קובע כדלקמן: "ביצוע עבודה ברכוש המשותף שמטרתה בניית דירה חדשה, טעון החלטה מראש של כל בעלי הדירות, כאמור בחוק המקרקעין; ואולם לעניין ביצוע עבודה שמטרתה בניית דירה חדשה או דירות חדשות, שמספרן אינו עולה על שליש ממספר הדירות שהיו בבית המשותף ערב ביצוע העבודה (בסעיף זה – המועד הקובע) וששטח רצפתן הכולל אינו עולה על שליש משטח רצפתן הכולל של כל הדירות בבית המשותף במועד הקובע, רשאי המפקח, אף אם לא התקבלה לכך החלטה מראש של כל בעלי הדירות בבית המשותף, לאשר את ביצוע העבודה, על פי תביעה של בעלי הדירות שבמועד הקובע היו בבעלותם שני שלישים מהדירות בבית המשותף ושני שלישים מהרכוש המשותף היו צמודים לדירותיהם, ובלבד שנתן לכל מי שהיה בעל דירה בבית המשותף במועד הקובע הזדמנות לטעון את טענותיו."

כעולה מהוראה זו, ביצוע עבודות בנייה לחיזוק מבנים הכוללות בניה של דירות חדשות שמספרן אינו עולה על שליש ממספר הדירות הקיימות, דורש את הסכמת כל דיירי הבית המשותף או את אישור המפקח על המקרקעין, וזאת על פי בקשת הבעלים של שני שלישים מהדירות. למרבה הצער, הניסיון עד כה מלמד כי מדובר בהוראה אשר קשה ליישום במציאות, אם כי הדבר בהחלט אפשרי ככל שיש רצון עז מצד הדיירים לבצע את העבודות הדרושות לחיזוק הבית המשותף שהם גרים בו.

האם פרסום דברים פוגעים ברשת חברתית כגון פייסבוק יכול להחשב כפרסום דברי לשון הרע, כמשמעם בחוק איסור לשון הרע. בית המשפט השלום נדרש לאחרונה לשאלה זו במסגרת קובלנה פלילית פרטית שהוגשה בעקבות הכפשות וכינוי גנאי שפרסם הנאשם בפייסבוק נגד הקובלת. טרם הכרעתו בשאלה זו, סקר בית המשפט את הוראותיו העיקריות של חוק איסור לשון הרע כדלקמן: "על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם או לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות ותכונות המיוחסים לו. פרסום, על פי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, יכול שיהא בעל פה, בכתב, בדפוס לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל או כל אמצעי אחר. על פי סעיף 2 (ב) רואים כפרסום לשון הרע אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע, כי הגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע, ואם היתה בכתב והכתב עשוי היה לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

בית המשפט השיב בחיוב מוחלט על השאלה האמורה, תוך שהוא קובע את הדברים הבאים: "כמפורט בסעיף 2(ב)(2), רואים כ"פרסום לשון הרע", "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע". העיד הנאשם כי לא שיער שהקובלת תיפנה לפרופיל שלו. הנאשם לא מנע מן הקובלת להיחשף לדבריו הכתובים, כפי שלא מנע זאת מאיש. מכאן יש לקבוע כי הכתב עשוי היה לפי נסיבות הענין להגיע לאנשים נוספים זולת הקובלת, כפי שאכן הגיע בפועל, הגם שאותם אנשים העידו ברובם כי נחשפו לכיתוב האמור בעקבות שיחתם עם הקובלת. כך או כך, יש לקבוע כי בפרסום עסקינן וככל שיש בדבריו הכתובים של הנאשם משום לשון הרע, הרי יש בהציגם בפייסבוק משום פרסום. הפרסום בדוננו הוא פרסום וירטואלי הבא לביטוי באתר באמצעות הפרופיל של הנאשם. כפי שהוכח, איש לא היה מוגבל אותה עת מכניסה לפרופיל הנאשם… העובדה כי רק הקובלת ועדיה טענו כי ראו את התמונות והכיתוב, אינה שוללת את היות התמונות והכיתובים פתוחים לעיונו הרחב של כלל ציבור המשתמשים ומאליו בהתקיים נסיבה זו מהווים הדברים פרסום. גם אם היה הנאשם מגביל את יכולת כניסת משתמשי האתר לחבריו בלבד, אשר לדבריו מונים עשרות, היה מקום לסבור כי עסקינן בפרסום. שכן פרסום כאמור בסעיף 2 יכול שיהיה בדרכים שונות, ולענין לשון הרע אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. הנאשם אישר, כי חבריו לרשת פונים לפרופיל שלו והמה יודעים אודות הגיגיו בדבר הקובלת. משכך, על פי נסיבות הענין, ודאי וודאי שהיה הכתב עשוי להגיע לאדם זולת הקובלת."

לאור דברים אלו, הרשיע בית המשפט את הנאשם בעבירות לפי חוק איסור לשון הרע, תוך שהוא מותיר את שאלת העונש לדיון בהמשך.