פיצויים בגין קנסות חניה שניתנו שלא כדין

האם האזרח יכול לתבוע פיצויים בגין הנזקים ועוגמת הנפש שנגרמו לו עקב דו"חות חניה שניתנו שלא כדין? בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים השיב על שאלה זו בחיוב, תוך שהוא קובע את הדברים הבאים: "על העירייה לנהוג בהוגנות ולהיזהר ברשימת הדו"חות. ובעיקר עליה לדאוג לרישום כאשר אין כל ספק בעניין. יתירה מזו, בכל מקום שיש בו ספק אם מותר לחנות בו אם לאוו, ראוי שהנתבעת תדאג לתמררו בצורה יעילה ומושכלת במקום לרשום דו"חות ישירות. לא רק זו אלא אם נוכחה העירייה לדעת כי במקום פלוני נרשמים יותר דו"חות מרובים מן הראוי לבדוק ולשפר את התימרור. נהג איננו צריך להיות חכם ו/או מבין אלא צייתן. המצב בשטח צריך להיות כזה שכל נהג סביר ואפילו פחות מכך יידע ויבין בבירור היכן מותר לו לחנות והיכן אסור לו הדבר. כך שבמידה ואכן נרשם לו קנס כלשהו אין לו להלין אלא על עצמו… צריך לזכור שמטרת העונש איננה להעשיר את קופתה של העירייה. מטרת העונש היא למנוע מהאזרחים לחנות במקומות שאסור להם לחנות. אסור שהציבור יחשוב שהעירייה רואה בכך מכשיר להגדלת הכנסותיה. מטרת הענישה היא למנוע מנהגים להתנהג שלא בהתאם לחוק, ולכך צריכה היה להיות מכוונת."

מהכלל אל הפרט, ביחס לתביעת התובע קבע בית המשפט את הדברים הבאים: "קבלתי לחלוטין את גרסת התובע (שהעיד לפני) כי חנה באזור שבו חנה כארבעים שנה בתום לב ובלא ידיעה שהחנייה שם אסורה. אין זה סוד מדינה שהחנייה במרכזי הערים איננה קלה ויקרה היא. זכותו של כל נהג היא לחפש לעצמו מקומות חנייה ללא תשלום. אם סברה הנתבעת כי חנייתו הפכה לפתע להיות מפריעה לתנועה, היה עליה לתמרר את המקום באופן שיאסור חנייה שם. ועובדה היא כי אכן כיום לכל הדעות ברור כי החנייה שהייתה פעם מותרת וחופשית אסורה היא. היה על הנאשמת לתמרר את האיזור כיאות ולא לפתוח בהטלת דו"חות. במיוחד כשמדובר על סעיף סל לא ברור. העירייה התרשלה בבירור כאשר לא תמררה את המקום בצורה ברורה מחד גיסא, ומאידך הטילה הודעות קנס על הפרה לתנועה. התנהגות כזו איננה מכובדת ויש בה התרשלות ברורה. אשר על כן אני קובע כי הודעת תשלום הקנס לא הייתה במקומה, ולתובע מגיעות הוצאות על הנזק שנגרם לו בעטייה." לאור דברים אלו, פסק בית המשפט לתובע פיצויים בסך של 1,500 ש"ח לכל דו"ח שניתן ברשלנות, ובסה"כ 3,000 ש"ח.

/על ידי

האח הגדול רואה הכל

הזכות לפרטיות הינה כידוע אחת מזכויות היסוד בחברה חופשית ודמוקרטית. השימוש הגובר במכשירים ואמצעים אלקטרוניים כגון, מחשבים אישיים, אינטרנט, טלפונים ניידים ומצלמות מעורר שאלות קשות בדבר היקפה ומהותה של זכות זו במציאות של היום. כך למשל, עלתה לאחרונה לדיון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב סוגית הפרטיות בתכתובת הדואר האלקטרוני במקום העבודה.

בית המשפט נקט עמדה ברורה בנושא, בקובעו את הדברים הבאים: "מתחם הפרטיות אינו נקבע עפ"י דיני הקניין והזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא זכותו של המקום, וכלל זה חל גם כאשר תוכן הודעת הדוא"ל הוא בעניין עסקי. גם העובד במישור של יחסי עובד-מעביד זכאי למתחם פרטיות במקום העבודה כאשר הוא משתמש בדוא"ל בשרת החברה, וכל שכן בעל מניות בחברה במישור מערכת היחסים בין בעלי המניות בחברה. הזכות לפרטיות נובעת מחוק הגנת הפרטיות, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועקרון תום הלב. בענייננו היתה ציפייה אובייקטיבית של המבקשים 1-2 כבעלי מניות לפרטיות. לא הונהגה מדיניות מוצהרת או משתמעת בחברה המתירה חדירה למערכת המחשב וקריאת הדוא"ל של בעלי התפקידים בחברה, לא היה קיים בחברה איסור להשתמש במחשב לצרכים אישיים. היו קיימות בספרית המחשב של החברה "תיקיות ציבוריות" אליהן הועברו קבצים של החברה ומסמכי עבודה. עצם החדירה לתיבות הדואר של המבקשים היא הפגיעה בפרטיות. הפגיעה אינה רק בחשיפת התוכן אלא גם בביטול השליטה על השימוש במידע ונמעניו."

כפועל יוצא מכך, סירב בית המשפט לקבל מסמכים אשר הושגו תוך פגיעה בפרטיות, וזאת מן הטעמים הבאים: "קבלת הראיות שהושגו שלא כדין מתיבות הדוא"ל של המבקשים תעודד התנהגות בלתי רצויה, פוגעת בטוהר המידות של ההליך השיפוטי, והמדובר בהפרה של זכות יסוד ולא של זכות פורמלית גרידא. לא ניתן לאמץ ככלל גישה שמסמכים שהושגו תוך פגיעה בפרטיות יהיו קבילים כראיה לצורך הוכחת טענות בהליך משפטי, שאחרת הדבר יאיין את כלל הפסילה הקבוע בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, ולא הונחה בפני בית המשפט תשתית עובדתית המצדיקה כחריג לסטות מכלל הפסילה." יחד עם זאת, התיר בית המשפט להגיש כראיה מסמכים אחרים אשר נשמרו בתיקיות החברה ואשר היו נגישים לעובדי החברה ומנהליה, באשר אלו הושגו בדרך חוקית וללא כל פגיעה בפרטיות. יש להניח כי במהלך השנים הבאות יידרשו בתי המשפט לעסוק רבות בסוגיות מעין אלו, ולהעניק פרשנות חדשה ועדכנית לזכות הפרטיות, מתוך מטרה לשמור ולהגן על זכות חשובה זו גם בעולם הטכנולוגי של היום ומחר.

/על ידי

באושר ובעושר בזכות ובחובה

האם כלל השיתוף בין בני זוג חל גם על חובות כספיים? שאלה מעניינת זו עמדה לאחרונה לדיון בבית המשפט המחוזי במסגרת תביעה שהוגשה נגד בנק מזרחי במטרה למנוע ממנו לממש משכנתה על דירה שהייתה רשומה רק על שם הבעל.
התביעה הוגשה על ידי האישה אשר חתמה אומנם על הסכם ההלוואה אשר לשם הבטחתה נרשמה המשכנתה, אך יחד עם זאת טענה כי "לא הוסבר לה תוכן המסמך שעליו חתמה וכי המשכנתה נרשמה על חלקה בנכס שלא כדין, מאחר שהיא כלל לא חתמה על שטר המשכנתה. עוד היא טוענת כי לא ידעה על המשכנתה ולא הסכימה לה, ורק לאחר שהבנק החל בהליכים למימושה, נודע לה כי התובע משכן את הנכס לשם הבטחת תשלום ההלוואה לבנק. היא טוענת שהבנק לא נקט בכל הליך נגדה, לא לצורך פירעון ההלוואה ולא בקשר למימוש המשכנתה. מאחר שהבנק ידע על זכויותיה בנכס, מכוח היותה אשת הנתבע, היה עליו, לטענתה, לברר את הסכמתה למשכון הנכס לטובת ההלוואה ואף לוודא כי הבינה את משמעות המסמכים שחתמה עליהם."
הבנק מנגד טען "כי הוא מכיר בזכויות התובעת בנכס מכוח חזקת השיתוף, אולם הוא טוען להחלת חזקת השיתוף גם לגבי חובות. לטענתו, התובעת היא שותפה בקבלת ההלוואה והיא הסכימה לשעבוד הבית: היא חתמה על הבקשה להלוואה שבה נאמר כי הבית ישמש כביטחון להלוואה, והיא חתמה על הסכם ההלוואה כלווה ועל מסמכי הביטוח לנכס המשמש כביטחון להלוואה".
לאחר דיון בטענות הצדדים דחה בית המשפט את תביעת האישה תוך שהוא קובע את הדברים הבאים: "בענייננו לא מתעוררת כלל השאלה אם הבנק צריך היה לברר את מעמדה של התובעת כרעייתו של הנתבע או את ידיעתה כי הנכס עתיד להיות ממושכן. בהתאם לכך, אין מקום לקבוע כי בעת שנרשמה המשכנתה פעל הבנק שלא בתום לב, והתוצאה היא שלפי סעיף 9 לחוק המקרקעין עדיפה זכותו של הבנק, מכוח שטר המשכנתה, על פני זכותה של התובעת מכוח חזקת השיתוף."
יחד עם זאת, ראה בית המשפט לנכון להורות כי חלה על האישה הגנת סעיף 38 (א) לחוק ההוצאה לפועל אשר קובע כי פינוי החייב מהדירה ייעשה רק לאחר שיוכח כי יש לחייב ולבני משפחתו הגרים עימו מקום מגורים סביר או שיש להם יכולת כלכלית המאפשרת מימון מקום כאמור.

/על ידי